פרשת קדושים – להקדיש את עצמי לכלל

מספרים, שכשנשאל הרב שלמה זלמן אוירבך (מגדולי פוסקי ההלכה ומחשובי הרבנים בדור הקודם) האם הוא נוסע לקברי צדיקים בחו"ל הוא נהג לענות שמידי פעם הוא מבקר את הקברים של הצדיקים הגדולים ביותר וזאת מבלי לצאת מהארץ. כששאלוהו לפשר דבריו השיב שבעוברו ליד הר הרצל בירושלים הוא נזכר בחיילים שקבורים שם וניגש להתפלל שם, משום שהם קדושים ששמסרו נפשם למען עם ישראל.

פרשתנו פותחת בציווי ה' למשה (ויקרא פרק יט, ב): "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". וצריך להבין מהו הציווי להיות קדושים, כיצד זוכים להיות קדושים? ולמה ציווי זו מופנה לכל עדת בני ישראל?

רש"י מבאר לנו: "אל כל עדת בני ישראל - מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל". ניתן להסיק מכך, שהקדושה חייבת לבוא דווקא מתוך חיבור לכלל ישראל.

הטיב לתאר זאת השפת אמת (הראשון בפרשת קדשים):
"עיקר הקדושה על ידי שמכניס אדם עצמו בכלל ישראל כי הקדושה שורה בכלל ישראל שהיא כנסת ישראל... ועל ידי הביטול להכלל יכולין להתקדש".

וכן זה כתב בעל המאור ושמש (תחילת הפרשה):
"אי אפשר לאדם שיזכה אל הקדושה אלא אם כן שיהיה בכנסיה יחד עם הקהל בעבדות ה'... ויוכל האדם לטעות שהפירוש הוא קדושים תהיו דהיינו שאם יתבודד עצמו ויפרוש עצמו מן הציבור יזכה אל הקדושה, לכן נתחכם רש"י ופירש קודם לזה מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל דהיינו שאינו זוכה אל הקדושה אלא בהקהל עצמו עם הציבור מבקשי ה'".

ניתן להוסיף, שנפסק להלכה שכל דבר קדושה חייב להיאמר רק בציבור, כפי שכותבת הגמרא (ברכות כא:):
"מנין שאין היחיד אומר קדושה? - שנאמר: (ויקרא כב) "ונקדשתי בתוך בני ישראל" - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה".
ועל כן אין אומרים קדיש וקדושה, אלא במניין, המייצגים ציבור.

הטיב לתאר זאת הרב שמעון שקופ בהקדמתו לספרו שערי יושר:
"מהי קדושה?... שיהיו כל עבודתנו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל... והנה כשהאדם מישר הליכותיו ושואף שתמיד יהיו דרכי חייו מוקדשים להכלל, אז כל מה שעושה גם לעצמו להבראת גופו ונפשו הוא מתייחס גם כן אל מצות קדושה, שעל ידי זה יטיב גם לרבים, שבטובתו לעצמו הוא מטיב עם הרבים הצריכים לו, אבל אם הוא נהנה הנאה מן סוג המותרות, שאינן דרושות להבראת גופו ונפשו, הנאה זו היא נגד הקדושה, שבזה הוא מטיב לעצמו לרגע לפי דמיונו, ולזולתו אין שום תועלת"

וכעין זה כותב הרב קוק בספרו עולת ראיה (חלק א' עמוד רעא):
"עיקר העבודה הרוממה היא להשלים את הכלל ולזכותו ולהיטיב לו. ומי ששם את העבודה הזאת נר לנתיבתו תמיד הוא באמת מתעלה לקדושה, כיון שאין מגמתו לאהבת-עצמו. אבל היחיד כשהוא לעצמו אי אפשר שיתעלה לקדושה לולא ההתרוממות למעלת הקדושה שעל ידי הרבים, לטובתם ולזכותם...".

בשבת שבין יום השואה ליום הזיכרון ויום העצמאות, שבהם נפלו הרבה מאוד חיילים קדושים, זו קדושה כי מתוך חיבור לכלל ישראל.

נציין השבוע את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (23,742 הרוגים) כמעט 24,000 לוחמינו מסרו נפשם למען קדושת העם והארץ – זו קדושה כי זה למען הכלל.
ייתכן שאותם כ- 24,000 הם כנגד 24,000 תלמידי ר' עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה .

נישא תפילה שנזכה להתקדש, להתאחד עם כלל ישראל, להקדיש עצמנו למען עם ישראל, ומתוך כך יתקדש שם ה' בעולם כולו. במהרה בימינו, אמן.